החלטה בתיק עע"ם 3451/05

המישנה לנשיא מ' חשין:

           ביום 12 באפריל 2005 החלטנו לקבל את ערעורה של המדינה, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא, והוספנו כי את נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. הנה הם הנימוקים.

2.        המשיבה 2 (המשיבה) נכנסה לישראל בחודש ספטמבר 2001 באשרת תייר שתוקפה לשלושה חודשים. עם תום שלושת החודשים לא עזבה המשיבה את הארץ והמשיכה לשהות בה, שלא-כדין, תקופה של כשלוש שנים. בחודש אוקטובר 2004 שבה המשיבה למדינת אזרחותה, צ'כיה, וכעבור כחמישה חודשים, בחודש מארס 2005, שבה לישראל בלא שהיתה בידה אשרת כניסה. בנמל התעופה הסתבר כי המשיבה שהתה בישראל שלא-כדין שלוש שנים, ומחשש כי גם הפעם לא תכבד אשרת כניסה כי תינתן בידה, וכי תמשיך לשהות בישראל שלא-כדין, הוחלט כי שומה עליה לעזוב את הארץ לאלתר. קודם אותה החלטה נערך למשיבה תישאול בידי נציגי משרד הפנים, ובתשובה לשאלה מה טעם לא הסדירה את מעמדה במשך אותן שלוש שנים, ענתה המשיבה כי היתה עסוקה בלימוד באולפן וחששה היה כי משרד הפנים לא יאפשר לה להשלים את לימודי הגיור שהשתתפה בהם. באותו תישאול טענה המשיבה כי על-פי הנוהל לטיפול בהסדר מעמד לבני-זוג זרים של אזרחי ישראל - נוהל הקרוי נוהל ידועים בציבור - זכאית היא למעמד בישראל מכוח היותה ידועה בציבור של אזרח ישראל, המשיב 1 (המשיב). ואולם, כאמור, הסבריה של המשיבה לא שיכנעו את הרשויות והיא נתבקשה לעזוב את הארץ לאלתר.

3.        המשיבה לא קיבלה עליה את הדין, ופנתה לבית המשפט לעניינים מינהליים בטענה כי ההחלטה שהורתה אותה לעזוב את הארץ, החלטה שלא-כדין היא, וכי זכותה עומדת לה להישאר בארץ על-פי נוהל ידועים בציבור.  בית משפט קמא החליט להיעתר למיקצת מעתירתה של העותרת וביטל את ההחלטה שלא להתיר לה להיכנס לישראל.

4.        בפסק-דינו קבע בית המשפט כי המשיבה היתה בשלוש השנים האחרונות בת-זוגו לחיים של המשיב, וכי השניים אף חתמו על הסכם לחיים משותפים. כן קבע בית המשפט כי המשיבה השלימה לימודי גיור ואף ביקשה להתגייר. יתר-על-כן, כך הוסיף בית המשפט, המשיבה הציגה אישור מאת הרב קרליץ ולפיו לא ניתן היה להעניק לה תעודת גיור אך באשר לא היתה בידה אשרה לשהייה בארץ.

           על-סמך עובדות אלו ועובדות נוספות שלא נרחיב בעניינן, החליט בית-המשפט כי "בנסיבות מיוחדות וחריגות" אלו שהוצגו לפניו ו"מבלי שהדבר יהווה תקדים למקרים אחרים... אין כל צורך שהעותרת תעזוב את ישראל [כתנאי הקבוע בנוהל] על-מנת להוכיח את רצינות כוונתה לחיים משותפים עם העותר." בית-המשפט הוסיף וקבע כי המשיבה והמשיב מתגוררים יחדיו מאז 2001, וכי בנסיבות אלו נתקיימו הלכה למעשה התנאים המוקדמים הקבועים בנוהל ידועים בציבור. מטרתו של הנוהל, כך קבע בית-המשפט, היא "לבחון ממרחק של זמן ומקום את רצינות הקשר הזוגי שבין אזרח ישראלי לאזרח הזר", ואולם בענייננו "בחינה כזו אינה נדרשת... כי הוצגו בפניי ראיות חותכות כי בנה"ז מתגוררים יחדיו בחיי זוגיות ומיסדו את הקשר בהסכם מאז ה-9.3.04." בנסיבות אלו, כך הוסיף וקבע בית המשפט, הפעלת הנוהל המקובל ולפיו שומה על המשיבה לעזוב את ישראל "רק כדי לבחון את טיבו של הקשר... תהיה בלתי מידתית בעליל".

           סוף דבר: בית המשפט החליט לבטל את ההחלטה להרחיק את המשיבה מן הארץ - ביתר דיוק: שלא לאפשר לה להיכנס לארץ - בהוסיפו כי תותן בידה אשרת תייר למשך 60 ימים כדי שבמהלך תקופה זו תוכל לפנות למשרד הפנים שישקול את בקשתה למעמד של קבע.

5.        על פסק-דין זה מערערת המדינה לפנינו, ובפיה טענות מטענות שונות על פגמים ופגמי-פגמים שנפלו בהחלטתו של בית משפט קמא. אין בדעתנו להידרש לכל טענותיה של המדינה הואיל ודי באחת מן הטענות כדי להכריע בדין, ובטענה זו נאמר עתה מילים אחדות.

6.        טענה המדינה לפנינו כי בית משפט קמא נטל על עצמו את תפקידו של משרד הפנים, ותחת אשר יישב לדין במעשה של פיקוח ובקרה על החלטתו של משרד הפנים, החליט הוא-עצמו בבקשת המשיבה, כמו ניתנה הסמכות בידו להחליט בבקשות לישיבת קבע בישראל. טענה זו מקובלת עלינו אם לא במלואה כי אז בחלקה העיקרי. מסתבר, כי חרף שהותה בארץ כשלוש שנים, לא הגישה המשיבה בקשה לשהות קבע בארץ, לא כבת-זוג למשיב ולא מכל טעם אחר. הפעם הראשונה שעלתה בקשתה של המשיבה כי תותן בידה אשרה לישיבת קבע בארץ כבת-זוג לאזרח ישראל, היתה לעת שפנתה בעתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתגובה להחלטת משרד הפנים שלא ליתן לה להיכנס לארץ. היוצרות כמו נתהפכו: תחת אשר תגיש בקשה למשרד הפנים ולאחר היענות בסירוב - אם זו היתה התשובה לבקשה - תפנה בעתירה לבית המשפט, פנתה המשיבה בראש ובראשונה לבית המשפט, ועתה מצווה בית המשפט על משרד הפנים לדון בבקשה לישיבת קבע בארץ - בקשה אשר לא הוגשה מעולם, כאמור, למשרד הפנים.

           אכן, בית משפט קמא לא הורה את משרד הפנים ליתן בידי המשיבה אשרת קבע בישראל, ואולם הידרשותו לעתירה בלא שקדמה לה, לעתירה, כל פנייה למשרד הפנים, היתה שלא במקומה. עתירתה של המשיבה לבית המשפט היתה "עתירה מוקדמת", ובתורת שכזו דינה היה כי תידחה על הסף. משהחליט להידרש לעתירה והורה את משרד הפנים כי ידון בבקשה שתוגש לו; לא עוד אלא משהקדים וקבע מימצאי-עובדה הצריכים לדיון שאמור להתקיים במשרד הפנים - נפל בית משפט קמא לכלל שגגה. אכן, קשה לקבל כי ראיות לזכות ישיבה בישראל תוגשנה לראשונה לבית המשפט בלא שניתנה לרשות המינהלית המוסמכת הזדמנות לעיין בהן ולחקור את הצורך חקירה, בודאי כך משקבע בית המשפט מימצאי עובדה האמורים לחייב, למעשה, את משרד הפנים. מטעם זה, בעיקר, החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית משפט קמא. כן הוספנו ורשמנו לפנינו את הצהרתה של באת-כוח המדינה באשר להמשך ההליכים בעניינה של המשיבה על-פי מכתב שכתבה עו"ד גנסין לבאת-כוח המשיבים.

ניתן היום, ג' בניסן תשס"ה (12.4.05).

המישנה לנשיא                            ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   של התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: